משנה: עַד אֵימָתַי חַייָב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שְׁכֵינָיו דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה רְגָלִים וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה וְיַחֲזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
לפיכך. מכיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי ואם אבדו חייב באחריותן ואפי' באונסין דכשואל הוי:
ראה היאך תשיבנו לו. שלא תאכילנו חצי דמיו שא''כ אין זו השבה:
יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו לפי שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:
מתני' כל דבר שהוא עושה ואוכל. אם האבדה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:
ה''ז לא יתן לו. עד שיביא עדים שהיא שלו:
מתני' ולא אמר את סימניה. סימנין מובהקין שלה:
כדי שילך. כל אחד לביתו בשלשה ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שנאבד לו יחזיר שלשה ויכריז יום אחד אני הוא שאבדתי ואלו סימניה והלכה כר' יהודה:
מתני' שכינים. שכיני המקום שנמצאת בו האבדה שמא שלהן היא:
ואחר הרגל האחרון. הוא ממתין עוד ז' ימים:
אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס מָֽקְדוֹן סְלִיק גַּבֵּי מַלְכָּא קַצָייָא. חֲמָא לֵיהּ דְּהַב סַגִּין כְּסַף סַגִּין. אֲמַר לֵיהּ. לָא דְהָבָךְ וְלָא כַסְפָּךְ אֲנָא צָרִיךְ. לָא אֲתִית אֶלָּא מֵיחְמֵי פְּרוֹכְסִין דִּידְכוֹן הֵיךְ אַתּוּן יְהָבִין הֵיךְ אַתּוּן דַּייָנִין. עַד דּוּ עֲסוּק עִימֵּיהּ אֲתַא בַּר נַשׁ חַד דְּאִין עִם חַבְרֵיהּ דִּזְבַן חָדָא (חֶלְקָה וַחַסְפְּתָהּ) [קִיקְלָא וַחַפְרוֹנָהּ] וָאַשְׁכְּחוֹן בָּהּ סִימָא דְדֵינָרֵי. אָהֵן דִּזְבַן הֲוָא מַר. קִיקִילְתָא זְבָנִית סִימָא לָא זְבָנִית. אָהֵן דְּזַבִּין הֲוָא מַר. קִיקִילְתָא וְכָל דְּאִית בָּהּ זַבִּינִית. עַד דְּעִינּוּן עֲסִיקִין דֵּין עַם דֵּין אֲמַר מַלְכָּא לְחַד מִינַּייהוּ. אִית לָךְ בַּר זָכָר. אֲמַר לֵיהּ. אִין. אֲמַר לְחַבְרֵיהּ. אִית לָךְ בְּרַת נוּקְבָה. אֲמַר לֵיהּ. אִין. אֲמַר לוֹן. אַסְבּוֹן דֵּין לְדֵין וְסִימָא יְהַוֵּי לִתְרַוֵּיהוֹן. 8b שָׁרֵי גְחִיךְ. אֲמַר לֵיהּ. לָמָּא אַתְּ גְּחִיךְ. לָא דָנִית טַבָּאוּת. אֲמַר לֵיהּ. אִילּוּ הֲוָה הָדֵין דִּינָא גַבְּכוֹן הֵיךְ הֲוִיתוֹן דָּנִין. אֲמַר לֵיהּ. קָֽטְלִין דֵּין וְדֵין וְסִימָא עֲלַת לְמַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ. כָּל הָכִי אַתּוֹן רָחֲמִין דְּהַב סוֹגִי. עֲבַד לֵיהּ אֲרִיסְטוֹן. אֲפִיק קוֹמֵי קוֹפָּד דִּדְהַב תַּרְנוֹגַלִּין דִּדְהַב. אֲמַר לֵיהּ. דְּהַב אֲנָא אָכִל. אֲמַר לֵיהּ. תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא. דְּהַב לֵית אַתּוּן אָֽכְלִין וְלָמָּה אַתּוּן רָֽחֲמִין דְּהַב סוֹגִין. אֲמַר לֵיהּ. דַּנְחָא עֲלֵיכוֹן שִׁמְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ. אִין. נְחִית עֲלֵיכוֹן מִיטְרָא. אֲמַר לֵיהּ. אִין. אֲמַר לֵיהּ. דִּילְמָא אִית גַּבֵּיכוֹן בְּעִיר דָּקִיק. אֲמַר לֵיהּ. אִין. תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא. לֵית אַתּוּן חַיִין אֶלָּא בִּזְכוּת בְּעִירָא דָּקִיקָא. דִּכְתִיב אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ י֙י.
Pnei Moshe (non traduit)
מלכא קצייא. ממלכי הודו ובמ''ר פ' אמור לגביא מלכא קצייא לאחורי הרי החשך:
דזבן חדא חלקה. שקנה מאחד חלקת שדה אחת עם האשפה והחורבה בתוכה:
אהן דזבן. זה שקנה טען ואמר האשפה היא שקניתי אבל לא האוצר שבתוכה ושלך הוא וזה שמכרו טען הרי מכרתי לך הכל האשפה וכל מה שבתוכה ושלך הוא:
עד. בעוד שהן טוענין ועוסקין זה עם זה אמר להן המלך לאחד יש לך בן זכר ולהאחר יש לך בת והשיבו הן וא''ל א''כ תשיאו אותם זה לזה וישאר האוצר בין שניכם והאבנים שלכם:
שרי. התחיל אלכסנדרוס לצחק וא''ל מפני אתה מצחק וכי לא יפה דנתי ואם הי' המשפט הזה ביניכם היאך הייתם דנים לזה והשיבו אנחנו היו הורגים לשניהם והאוצר לבית המלך:
א''ל כל כך אתם אוהבים זהב וכסף וצוה לעשות לו סעודה ולהכין ככרות זהב ושל כסף ובשר של זהב ותרנגולין זהב וא''ל אלכסנדרוס וכי זהב אני אוכל וא''ל תיפח רוחיה אם אין אתם אוכלים זהב ומפני מה אתם מרדפין אחריו ואוהבים אותו כל כך ושאל לו דנחא עליכון שמשא אם השמש זורחת עליכם במדינתכם ואם הגשם יורד עליכם וא''ל הן וא''ל אפשר זה הוא בזכות בהמה דקה אשר היא מצויה ביניכם ואין אתם חיים בזכותכם לפי המנהג והמשפט אשר ביניכם אלא בזכות בהמה אתם נושעים וכדכתיב:
חמא ליה. הראה לו האי מלכא קציא דהב וכו' וא''ל אני לא באתי אלא לראות פרוכסין המנהג שלכם והדין והמשפט היאך אתם נוהגים לדון ובעוד שהיו עסוקים בדברים באו שנים לדין:
הלכה: עַד מָתַי חַייָב לְהַכְרִיז כול'. תַּנֵּי. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַכְרִיזִין שְׁלֹשָׁה רְגָלִים וְאַחַר רֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעַת יָמִים כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ שְׁלֹשָׁה וְיַחֲזוֹר שְׁלֹשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין שְׁלֹשָׁה יָמִים. מִן הַסַּכָּנָה וְאֵילַךְ הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא מוֹדִיעַ לִקְרוֹבָיו וְלִשְׁכֵינָיו וְדַייוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
ואית דאמרין. דמשום רמאי כפשוטו חוששין אנו שיש ששומע קול הכרוז בבית הכנסת זו ומרגיש בסימנין והולך ואומר בבה''כ אחרת אבדה זו שלי ואלו סימניה:
היך הוא עביד וכו'. שמתוך שהוא מוציא קול עליו שאיש כשר ונאמן הוא והבריות רואין אותו ומפקידין אצלו פקדונות והוא לוקח הכל והולך לו ובכגון זה צריך לדרוש אחריו אם הוא מחזיר מציאות ולבדוק אחריו אם אין כונתו כדי לרמות בני אדם בזה:
עביד גרמיה. עושה עצמו מחזיר מציאותו לבני אדם ומתוך כך הוא עושה לו עושר הרבה וכדמפרש ואזיל:
גמ' איזהו רמאי. שצריך לדרוש ולחקור אחריו:
מן הסכנה ואילך. שהיו אומרי' אבדתא למלכא:
גמ' תני. בתוספתא פ''ב:
משנה: אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה וְלֹא אָמַר אֶת סֵימָנֶיהָ הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן. וְהָרַמַּאי אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סֵימָנֶיהָ הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַד דְּרוֹשׁ אָחִיךָ אוֹתוֹ. עַד שֶׁתִּדְרוֹשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמַּאי.
Pnei Moshe (non traduit)
לפיכך. מכיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי ואם אבדו חייב באחריותן ואפי' באונסין דכשואל הוי:
ראה היאך תשיבנו לו. שלא תאכילנו חצי דמיו שא''כ אין זו השבה:
יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו לפי שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:
מתני' כל דבר שהוא עושה ואוכל. אם האבדה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:
ה''ז לא יתן לו. עד שיביא עדים שהיא שלו:
מתני' ולא אמר את סימניה. סימנין מובהקין שלה:
כדי שילך. כל אחד לביתו בשלשה ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שנאבד לו יחזיר שלשה ויכריז יום אחד אני הוא שאבדתי ואלו סימניה והלכה כר' יהודה:
מתני' שכינים. שכיני המקום שנמצאת בו האבדה שמא שלהן היא:
ואחר הרגל האחרון. הוא ממתין עוד ז' ימים:
הלכה: אָמַר אֶת הָאֲבֵידָה כול'. אֵי זֶהוּ רַמַּאי. עֲבַד גַּרְמֵיהּ מְחַזֵּר מְצִיאָן. וַעֲבַד חָדָא רַבָּה וְטָבָה. הֵיךְ הוּא עֲבִיד רַבָּה וְטָבָה. חֲמֵי לֵיהּ בִּירְייָתָא מְחַזֵּר מְצִיאָן וּמַפְקִידִין גַּבֵּיהּ וְהוּא נְסִיב כּוּלָּהּ וַאֲזִיל לֵיהּ. וְאִית דָּֽמְרִין. אֲזִיל לִכְנִישְׁתָּא וּשְׁמַע סֵימָנִין וַאֲזַל לִכְנִישְׁתָּא חוֹרֵי וַאֲמַר סֵימָנָא וּנְסַב לֵיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
ואית דאמרין. דמשום רמאי כפשוטו חוששין אנו שיש ששומע קול הכרוז בבית הכנסת זו ומרגיש בסימנין והולך ואומר בבה''כ אחרת אבדה זו שלי ואלו סימניה:
היך הוא עביד וכו'. שמתוך שהוא מוציא קול עליו שאיש כשר ונאמן הוא והבריות רואין אותו ומפקידין אצלו פקדונות והוא לוקח הכל והולך לו ובכגון זה צריך לדרוש אחריו אם הוא מחזיר מציאות ולבדוק אחריו אם אין כונתו כדי לרמות בני אדם בזה:
עביד גרמיה. עושה עצמו מחזיר מציאותו לבני אדם ומתוך כך הוא עושה לו עושר הרבה וכדמפרש ואזיל:
גמ' איזהו רמאי. שצריך לדרוש ולחקור אחריו:
מן הסכנה ואילך. שהיו אומרי' אבדתא למלכא:
גמ' תני. בתוספתא פ''ב:
משנה: כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל יִמָּכֵר שֶׁנֶּאֱמַר וַהֲשֵׁבוֹתוֹ לוֹ. רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְהֵא בַדָּמִים. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָֽבְדוּ חַייָב בַּאֲחֵרָיוּתָן. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְפִיכָךְ אִם אָֽבְדוּ אֵינוֹ חַייָב בַּאֲחֵרָיוּתָן.
Pnei Moshe (non traduit)
לפיכך. מכיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו אע''ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי ואם אבדו חייב באחריותן ואפי' באונסין דכשואל הוי:
ראה היאך תשיבנו לו. שלא תאכילנו חצי דמיו שא''כ אין זו השבה:
יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו לפי שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו:
מתני' כל דבר שהוא עושה ואוכל. אם האבדה זו דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור:
ה''ז לא יתן לו. עד שיביא עדים שהיא שלו:
מתני' ולא אמר את סימניה. סימנין מובהקין שלה:
כדי שילך. כל אחד לביתו בשלשה ימים משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום ואם יראה שנאבד לו יחזיר שלשה ויכריז יום אחד אני הוא שאבדתי ואלו סימניה והלכה כר' יהודה:
מתני' שכינים. שכיני המקום שנמצאת בו האבדה שמא שלהן היא:
ואחר הרגל האחרון. הוא ממתין עוד ז' ימים:
הלכה: כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כול'. תַּנֵּי. שֶׁלֹּא יֹאכַל עֶגֶל לָעֲגָלִים סַייָח לַסַּייָחִין וְתַרְנְגוֹל לְתַרְנוֹגַלִּין. עוֹבְדָא הֲוָה בְחַד בַּר נַשׁ דְּאַשְׁכַּח חֲמִשָּׁה עֲגָלִין וַהֲוָה מַזְבִּין וּמוֹכְלִינוֹן עַד דְּקָמוֹן עַל חַד. רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְרִבִּי טַרְפוֹן בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵימָן. רִבִּי בָּא וְרַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרֵי רִבִּי כְרִבִּי טַרְפוֹן בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סֵימָן. רַב יְהוּדָה אָמַר. תַּלְמִיד חָכָם אֵין צָרִיךְ לִיתֵּן סֵימָן. אָמַר רִב הוּנָא. 9a הַכֹּל מוֹדִין שֶׁאִם הָיָה צְרוֹר מָעוֹת לֹא יַגַּע בָהֶן.
Pnei Moshe (non traduit)
ואם היתה מרובה. שהי' טרחתה מרובה שגדולה וכבידה היא שוכר לפועלים וגובה שכרה ממנה:
כך אתה אומר במפקיד. שצריך הנפקד ליזהר שלא יתקלקלו וכגון שהלכו בעלים למדינת הים ואין מי שיטפל בו:
צינים. עצים הבאים מסינ''א וקשים הן וצריך לגור אותן במגירה וכן עצי זית קשין הן הרבה. ובתוספתא גריס אבל לא יבקע בהן לא צנון ולא זית. וצ''ל מפני שמעלין חלודה כדרך הדברים החריפים:
אבל לא בקשה. מפני שהוא פוגמן:
מפני שמפחיתן. משחקן:
מפני שמשחירן. מן העשן א''נ חמין גופם משחירין הכסף:
בחדשים. ממהרין להתעפש מן הישנין וצריך לפותחן אחת לשלשים יום:
בכרך אחד. בבת אחת ובענין אחד:
גמ' שלא יאכיל עגל לעגלים מן העגלים שמצא לא יאכיל לו דמי עגל וכלומר שלא יאכילו עד כדי שוין וכדמייתי האי עובדא שזה הי' צריך למכור להאחרים בשביל להאכיל להאחד אלא אם אינו עושה ואוכל מיטפל בהן כמה ימים כל א' כדינו ומכאן ואילך מוכרן בב''ד:
הלכה כר' טרפון בדבר שיש בו סימן. דכיון שיש בו סימן ודאי יבאו הבעלים לחזור אחריו דלא מייאשי מיניה והלכך אם מכרו ברשות הבעלים הוא וחייב באחריותן:
תלמידי חכמים אין צריך ליתן סימן. דבטביעות העין סגי להו ומהימני:
הכל מודין וכו'. כלו' לא נחלקו ר''ט ור''ע אלא בדמי אבדה שמכר אבל אם מצא צרור מעות ויש בהן סימן הקשר וכיוצא בו וצריך להחזיר הכל מודים שלא יגע בהן ולא ישתמש בהן כלל:
ויתרגם. לפי שצריך שהות ועיון:
גמ' תני. בתוספתא פ''ב:
יְהוּדָה בְּרִיבִי עָאַל לִכְנִישְׁתָּא. שְׁבַק סַנְדָּלוֹי וְאָֽזְלִין. אֲמַר. אִילּוּ לָא אָֽזְלִית לִכְנִישְׁתָּא לָא אָֽזְלוֹן סַנְדָּלַיי. רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתִיב וּמַתְנֵי וְעַל מִיתָא. מָן דְּקָם לֹא אָמַר לֵיהּ כְּלוּם. וּמָן דִּיתִיב לֵיהּ לֹא אָמַר לֵיהּ כְּלוּם.
Pnei Moshe (non traduit)
ואזלין. נגנבו ואמר אילו לא הלכתי לבית הכנסת לא היו הולכין ממנו סנדליי ולמדך בזה שלא לסמוך על אלו שהולכין תמיד לבה''כ ועושין עצמם כמתפללין ואינם אלא צבועין ורמאים וצריך להזהר מהן:
ר' יוסי הוה יתיב וכו'. לא שייך הכא מידי אלא אגב דאיירי בבי כנישתא מייתי לה הכא ובברכות פ''ג וכן בפ''ז דנזיר הלכה א' גרסינן להא והכי איתא התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה אם צריך לעבור במקום טומאה כדי לילך וללמוד תורה אם מותר וקאמר עלה ר' יוסי הוה יתיב ומתני. היה יושב בבה''מ ושונה:
ועל מיתה. ונכנס טומאת המת לשם ומי שישב לו ולא יצא מפני הטומאה לא מיחה בידו וכן מי שיצא משם לא א''ל ולא מידי וטעמיה משום דמספקא ליה אם מותר להטמאות בשביל ללמוד תורה:
משנה: מָצָא סְפָרִים קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמוֹד בָּהֶן בַּתְּחִילָּה וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְּסוּת מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָן אֲבָל לֹא לְשָֽׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קוּפָּה וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִיטּוֹל הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל.
Pnei Moshe (non traduit)
השב תשיבם. אפי' מאה פעמים במשמע. השב הוא מקור ונופל על המעט ועל הרוב:
רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה ואם היה הכרם של ישראל אפי' רועה שם צריך להחזירה מפני אבידת הכרם:
רועין בדרך אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:
מתני' איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעין שהוא שם:
לא יאמר תן לי סלע. לפי שזה אומר לו אם עשית מלאכתך הי' לך טורח הרבה עכשיו טול לפי מה שטרחת:
כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכ' כבידה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה קלה כזו:
אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה לבטל ממלאכתו ששכרה מריבה מה יעשה אם יש שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל לטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי מושלם אבטל בהשבת אבידה זו:
שלו קודם. ומניח את האבדה:
מצאה ברפת. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה אלא שג''כ אינה מתעה להרגילה לברוח כגון שאין לה ד' פתחים לארבע רוחותיה:
היתה בין הקברות. והוא כהן אל יטמא לה שהשבת אבדה עשה השב תשיבם וטומאת כהן עשה דקדושים יהיו ולא תעשה דלנפש לא יטמא ואין עשה דוחה ל''ת ועשה או שאמר לו אל תחזור. והאבדה היא במקום שמצוה להחזיר ה''ז לא ישמע לו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות:
עזוב תעזוב. אפי' מאה פעמים:
הלך וישב לו. בעל החמור:
אם היה. בעל החמור זקן או חולה חייב זה:
מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:
אבל לא לטעון. בחנם אלא בשכר:
ר''ש אומר אף לטעון. בחנם ואין הלכה כר' שמעון:
משאוי שהוא יכול לעמוד בו. אבל לא יותר על משאוי שאינו ראוי לו ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:
מתני' אחת לשלשים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשוין בגליון:
גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהן האויר:
בתחלה. מה שלא למד מעולם לפי שצריך להשהותן לפניו:
ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:
מנערה. מפני האבק:
ושוטחה לצורכה. לשלוט ביה אויר שלא תאכלנה עש:
אבל לא לכבודו. להתנאות בה:
לצרכן. לפי שצריך לתתם בקרקע שזו היא שמירתן והן מתעפשין ולפיכך משתמש בהן לפרקים:
אבל לא לשחקן. שלא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקן:
לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהן נוחין להשבר:
אם אין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור הוא מהשבת אבידה והתורה אמרה והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:
הלכה: מָצָא סְפָרִים כול'. תַּנֵּי. מָצָא סְפָרִים קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִל̇ יוֹם. אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת גּוֹלְלָן. לֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וִישַׁנֶּה. וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וִיתַרְגֵּם. וְלֹא יִפְתַּח בָּהּ יוֹתֵר מִג̇ דַּפִּין. וְלֹא יִקְרוּ בוֹ ג̇ בְּכֶרֶךְ אֶחָד. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בַּחֲדָשִׁים. אֲבָל בִּישֵׁינִים שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ. כְּלֵי כֶסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּצוֹנִין אֲבָל לֹא בְחַמִּין מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. כְּלֵי נְחוֹשֶׁת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בַּחַמִּין אֲבָל לֹא עַל יְדֵי הָאוֹר מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מַגְרֵיפוֹת וְקַרְדּוּמוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְקָשֶׁה. מַגְרֵיפָה מְקַבֵּל בָּהּ אֶת הַטִּיט וּמַדִּיחָהּ וּמַנִּיחָהּ בִּמְקוֹמָהּ. קוֹרְדּוֹם מְבַקֵּעַ בּוֹ עֵצִים אֲבָל לֹא צִינִּים וַעֲצֵי זַיִת. כְּשֵׁם שֶׁאַתְּ אוֹמֵר בְּמוֹצֵא כָּךְ אַתָּה אוֹמֵר בְּמַפְקִיד. הַמַּפְקיד כְּסוּת אֵצֶל חֲבֵירוֹ מְנָעֲרָהּ אַחַת לִל̇ יוֹם. וְאִם הָֽיתָה מְרוּבָּה גּוֹבֶה שְׂכָרוֹ מִמֶּנָּהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
ואם היתה מרובה. שהי' טרחתה מרובה שגדולה וכבידה היא שוכר לפועלים וגובה שכרה ממנה:
כך אתה אומר במפקיד. שצריך הנפקד ליזהר שלא יתקלקלו וכגון שהלכו בעלים למדינת הים ואין מי שיטפל בו:
צינים. עצים הבאים מסינ''א וקשים הן וצריך לגור אותן במגירה וכן עצי זית קשין הן הרבה. ובתוספתא גריס אבל לא יבקע בהן לא צנון ולא זית. וצ''ל מפני שמעלין חלודה כדרך הדברים החריפים:
אבל לא בקשה. מפני שהוא פוגמן:
מפני שמפחיתן. משחקן:
מפני שמשחירן. מן העשן א''נ חמין גופם משחירין הכסף:
בחדשים. ממהרין להתעפש מן הישנין וצריך לפותחן אחת לשלשים יום:
בכרך אחד. בבת אחת ובענין אחד:
גמ' שלא יאכיל עגל לעגלים מן העגלים שמצא לא יאכיל לו דמי עגל וכלומר שלא יאכילו עד כדי שוין וכדמייתי האי עובדא שזה הי' צריך למכור להאחרים בשביל להאכיל להאחד אלא אם אינו עושה ואוכל מיטפל בהן כמה ימים כל א' כדינו ומכאן ואילך מוכרן בב''ד:
הלכה כר' טרפון בדבר שיש בו סימן. דכיון שיש בו סימן ודאי יבאו הבעלים לחזור אחריו דלא מייאשי מיניה והלכך אם מכרו ברשות הבעלים הוא וחייב באחריותן:
תלמידי חכמים אין צריך ליתן סימן. דבטביעות העין סגי להו ומהימני:
הכל מודין וכו'. כלו' לא נחלקו ר''ט ור''ע אלא בדמי אבדה שמכר אבל אם מצא צרור מעות ויש בהן סימן הקשר וכיוצא בו וצריך להחזיר הכל מודים שלא יגע בהן ולא ישתמש בהן כלל:
ויתרגם. לפי שצריך שהות ועיון:
גמ' תני. בתוספתא פ''ב:
משנה: אֵי זוֹ הִיא אֲבֵידָה. מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ אֵין זוֹ אֲבֵידָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין וּפָרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים הֲרֵי זוֹ אֲבֵידָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָֽרְחָה הֶחֱזִירָהּ וּבָֽרְחָה אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים חַייָב לְהַחֲזִירָהּ שֶׁנֶּאֱמַר הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְפוֹעֵל בָּטֵל. אִם יֵשׁ בֵּית דִּין מַתְנֶה עִמּוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין בִּפְנֵי מִי מַתְנֶה. שֶׁלּוֹ קוֹדֵם. מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַייָב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַייָב בָּהּ. הָֽיְתָה בֵין הַקְּבָרוֹת אַל יִטַּמֵּא לוֹ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו הִיטַּמֵּא אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ אַל תַּחֲזִיר לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פִּירֵק וְטָעַן פִּירֵק וְטָעַן אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים חַייָב שֶׁנֶּאֱמַר עָזוֹב תַּעֲזוֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה אִם רָצִיתָה לִפְרוֹק פְּרוֹק פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר עִמּוֹ. הָיָה חוֹלֶה אוֹ זָקֵן חַייָב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אַף לִטְעוֹן. רִבִּי יוֹסֵי הַגָּלִילִי אוֹמֵר אִם הָיָה עָלָיו יוֹתֵר מִמַּשּׂוֹאוֹ אֵינוֹ זָקוּק לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת מַשָּׂאוֹ מַשּׂאוּי שֶׁהוּא יָכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ.
Pnei Moshe (non traduit)
השב תשיבם. אפי' מאה פעמים במשמע. השב הוא מקור ונופל על המעט ועל הרוב:
רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה ואם היה הכרם של ישראל אפי' רועה שם צריך להחזירה מפני אבידת הכרם:
רועין בדרך אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר שמדעת הניחוה שם:
מתני' איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעין שהוא שם:
לא יאמר תן לי סלע. לפי שזה אומר לו אם עשית מלאכתך הי' לך טורח הרבה עכשיו טול לפי מה שטרחת:
כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכ' כבידה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה קלה כזו:
אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה לבטל ממלאכתו ששכרה מריבה מה יעשה אם יש שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך ואי איפשי ליבטל לטול שכר מועט אם תאמרו שאטול שכרי מושלם אבטל בהשבת אבידה זו:
שלו קודם. ומניח את האבדה:
מצאה ברפת. אע''פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה אלא שג''כ אינה מתעה להרגילה לברוח כגון שאין לה ד' פתחים לארבע רוחותיה:
היתה בין הקברות. והוא כהן אל יטמא לה שהשבת אבדה עשה השב תשיבם וטומאת כהן עשה דקדושים יהיו ולא תעשה דלנפש לא יטמא ואין עשה דוחה ל''ת ועשה או שאמר לו אל תחזור. והאבדה היא במקום שמצוה להחזיר ה''ז לא ישמע לו דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו וכן בשאר כל המצות:
עזוב תעזוב. אפי' מאה פעמים:
הלך וישב לו. בעל החמור:
אם היה. בעל החמור זקן או חולה חייב זה:
מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:
אבל לא לטעון. בחנם אלא בשכר:
ר''ש אומר אף לטעון. בחנם ואין הלכה כר' שמעון:
משאוי שהוא יכול לעמוד בו. אבל לא יותר על משאוי שאינו ראוי לו ואין הלכה כר' יוסי הגלילי:
מתני' אחת לשלשים יום. שמתעפשין כששוהין מלפתחן וכל ספריהן היו עשוין בגליון:
גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהן האויר:
בתחלה. מה שלא למד מעולם לפי שצריך להשהותן לפניו:
ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:
מנערה. מפני האבק:
ושוטחה לצורכה. לשלוט ביה אויר שלא תאכלנה עש:
אבל לא לכבודו. להתנאות בה:
לצרכן. לפי שצריך לתתם בקרקע שזו היא שמירתן והן מתעפשין ולפיכך משתמש בהן לפרקים:
אבל לא לשחקן. שלא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקן:
לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ וכן זכוכית ועוד שהן נוחין להשבר:
אם אין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור הוא מהשבת אבידה והתורה אמרה והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source